טֶקסט - "הראשנים" Carl Ewald

לסגור ולהתחיל להקליד
זה היה בסוף מרץ.
מחליקי הקרח אוחסנו עד החורף הבא, כי הקרח נעלם מעל כל מקוי המים. גם השלג נמס וזרם בחפירים עד שעלו על גדותיהם. רק עמוק מתחת לסבך השיחים נותר עוד מעט; אבל השארית הזאת היתה כל כך מועטה ושחורה, עד שאיש לא שת אליה לבו.
והעשב החל מתבייש, מפני שהוא היה כל כך צהוב; והוא התעניין למטה באדמה, אם לא יבא בקרוב הצימוח החדש. הסיגליות פקחו בזהירות את עיניהן הכחולות, ובניצני העצים רחשה עשייה נמרצת, כדי שהירק יהיה מוכן בזמן לעצרת. מדי יום ביומו תפחו והלכו הניצנים יותר ויותר; בתוכם מוכנים היו מלבושים רבים בצבע ירוק בהיר; וביום נאה אחד פקעה סבלנותו של שיח החזרזר, ועמה פקעו ניצניו, והוא נופף בעליו הזעירים, כאילו אינו מסוגל עוד לסבול את החום.
ואילו השמש הציצה מדי רגע בין הנשיאים הנוסעים על פני האדמה וקראה בקול גדול: "עכשיו אני באה, עכשיו אני באה! עכשיו מהרו וגשו לעבודה, והכל יהיה בסדר!"
כך חשבה גם הזרזירה, שישבה ביער על גדת החפיר והתגעגעה.
קר היה אמנם, בייחוד בלילות, וגם המזונות היו מצומצמים לפי שעה למה שאי אפשר בפחות ממנו. אבל הזרזירים מעדיפים להקדים חודש ולא לאחר יום אחד. הזרזירה הצטחצחה והתגנדרה, זקרה מקורה אל על ושרקה, כדי לשמור על מצב הרוח המרומם. מששיעממה אותה נגינתה שלה, היא היטתה ראשה השחור לצד אחד, עצמה עיניה והאזינה למי החפיר, שגירגרו וזרמו בשאון ומילמלו לעצמם כל מיני שיקשוקים.
"שירה, נחל!" אמרה הזרזירה. "שיר לך! אתה שר על הקיץ. עד אז אתה תיבש ותיאלם, אבל אנחנו האחרים אז נתחיל ברצינות, כי אז יהיו הימים מלאים זריחת שמש והשדות מלאים תולעים, ולי עצמי יהיה קן מלא ילדים חמודים.הו הא", נאנח קול אחד בקרבת מקום. "כשבאים ילדים, באות גם דאגות."
הזרזירה הביטה סביבה והבחינה בצפרדע חומה גדולה שהיתה בוהה בה בעיניים עצובות.
"את איפוא זאת!" אמרה. "אביב שמח אני מאחלת לך! אבל אסור לדבר כמו שאת מדברת. מובן מאליו שיש הרבה עבודה כשהקן מלא בילדים. הם רעבים, הם צועקים; ועד שסותמים להם את הגרון באוכל, גומרים מלאכת יום הגונה. אבל כנגד זה גם נהדר לשבת בערב ליד הקן ולשיר. - הלא את מסכימה איתי?אני אומרת: קואקס!" רטנה הצפרדע.
הזרזירה העמידה פנים כאילו לא שמעה מאומה, והמשיכה בשויון נפש: "ועוד יותר יפה הוא לראות את הילדים גדלים מול העיניים, לראות איך הם מקבלים עיניים … וכנפיים וזנבות … וללמד אותם לעוף ולצוד תולעים.קואקס! קואק! קואקס!" צעקה הצפרדע וניתרה שלשה ניתורים עצומים.
"מה זה צריך להביע הקירקור הזה", גערה בה הזרזירה. "הלא זה נשמע ברברי להחריד!"
עוד בטרם סיימה דבריה, וכבר קפצה הצפרדע, ראש קדימה, לתוך החפיר. היא הצמידה ידיה לחזה וחתרה ברגליה בבעיטות שחיה גדולות. שלש-ארבע פעמים היא שחתה אנה ואנה, ואחר כך היא הגיחה שוב מתוך המים, התישבה על מקומה הקודם ליד הזרזירה ובהתה בעצבון עמוק לתוך חלל האויר.
הזרזירה שרקה מנגינה ענוגה, ואחר כך אמרה: "זה עזר? את כנראה חמת מזג במקצת, וזה די טפשי מצידך! לא נכון להתיחס לחיים בחגיגיות כזאת. ספרי לי מה מציק לך! זה עוזר לפעמים לשפוך את הלב בפני הזולת, ואני משתעממת.את ממילא לא היית מבינה אותי, גם אילו סיפרתי לך את הדבר", ענתה הצפרדע. "מה יודעת ציפור טובה כמוך על זה? לך יש קנך החם והנעים, ואת יכולה לחנך ילדיך שיהיו לבריות הגונות. למישהו אחר אין נוחות כזאת. לי אין בכלל שום קן, וצאצאי אני נאלצת להפקיר מכל וכל לחסדי הגורל.אין לך קן?" תמהה הזרזירה. "אז איפה את מטילה את הביצים שלך?שם למטה" אמרה הצפרדע והחוותה אל החפיר.
"לתוך המים?כן, כמובן לתוך המים", אמרה הצפרדע, "הלא אין בזה כדי להתמיה. לביצים שלי אין קליפה קשה כזאת כמו לשלך; אילו הייתי מטילה אותן על האדמה, הן היו מתייבשות מיד ומתות.וכי הילדים שלך יודעים לשחות? ישר מההתחלה?" שאלה הזרזירה.
"אכן", אמרה הצפרדע, "זה הם יודעים. זה טבוע בדם במשפחה שלנו. אבל חוץ מזה הם יצאו כל כך משונים מהוריהם, עד שאפשר למות משברון לב עליהם.למה - מה הם עושים?" שאלה הזרזירה.
"בואי והיווכחי בעצמך!" אמרה הצפרדע.
היא ניתרה לאורך גדת החפיר, והזרזירה צעדה אחריה; שכן היא היתה סקרנית, ובעונה הזאת לא היה לה שום ענין דחוף להפסיד. כשהגיעו למקום אחד שבו התרחב החפיר למעין אגם קטן, ואשר המים נראו עומדים בו ללא זרימה, נעצרה הצפרדע.
המים שרצו המוני חיות זעירות, ששחו אנה ואנה, מעלה ומטה, ונגסו בצמחי המים. רגלים לא היו להם, אבל לעומת זאת בטנים תפוחות ענקיות וזנבות ארוכים עטורי סנפירים. הם נראו כמו כדורים עם זנבות דגים. ובשני צדי ראשיהם צמחו להם מין ציציות שהתנפנפו במים.
הצפרדע תקעה בזרזירה מבט נוגה, אך לא אמרה דבר.
"ראה ראה!" אמרה הזרזירה וליקקה מקורה. "אלה נראים באמת מתאבנים למדי. מתחשק לדעת מה טעמם! הם דגים בטח, מה?אין לי מושג מה הם", השיבה הצפרדע. "אבל מהביצים שלי הם הגיחו; אינני חושבת שבמשפחתי היו אי פעם דגים.רגע", הירהרה הזרזירה בקול. "שמעתי על זה, אבל אינני זוכרת בדיוק איך זה מסודר. רק זה זכור לי בבירור, שבסוף יצאו מהם צפרדעים אמיתיים. את תראי, אחרי שהם ישתפשפו מעט, את תשאבי מהם נחת.אבל! יש להם עוד להתפטר מכמה דברים, לפני שהם יהיו לצפרדעים", ענתה לה הצפרדע. "אילו זנבות יש להם! הנראה כזה צפרדע עם זנב? והבטן הזאת! הרי אפשר לראות מבעד לעור את כל המעיים! והתלאים האלה ליד הצואר! ואיפה הרגליים שלהם בעצם? רק תראי איך הם טסים במים לפה ולשם ואוכלים עשב וכאלה דברים, כשבדיוק לפני האף שוחים להם החרקים המובחרים ביותר! וכי מה חטאתי, שילדי נעשו כאלה מפלצות!"
הצפרדע נתנה קולה בבכי, והזרזירה כבר חשבה שאולי מוטב להסתלק משם, כי כל עצב היה לה לזרא. אבל אז קפצה הצפרדע בקשת ארוכה לתוך החפיר, שחתה עד לאבן אחת שהיתה מזדקרת מעט מעל פני המים, וטיפסה עליה.
"ראו תראו, הנה היא הבריה המשונה הזקנה!" צעקו החיות שבמים. "עכשיו יהיה לנו שמח!"
הכל צחקו, עד שבטניהם הכדוריות רעדו וזנבותיהם התנועעו בגיל. אחר כך הקיפו את האבן סביב ושרו במלוא גרונם:
"צפרדעת זקנה על כרעיים עצלות
על הארץ יכולה אם רוצה לדדות
זמנים חדשים, חדשים הרעיונות!
יעמוד נגדם מי שיכול.
אנחנו לא נסכים לצלוע על כרעיים
בחרות ננענע את האחוריים
במים הצלולים!"
שתי פעמים הם שרו את פזמונם המחוצף, ועל לחיי הצפרדע הזקנה זלגו הדמעות.