התקופה הראשונה היתה תקופת האהבה.
הוא היה אז עוד צעיר לימים, מלא כוח עלומים ואש הנוער, תום ואמונה.
ואז נפגש ראשונה עמה, עם אותה הנערה היפה, וייאהבה.
והאהבה היתה עזה, סוערת, אהבת-הנוער הראשונה.
אז נפתח ראשונה מקור השירה שבנשמתו. אז החל להביע את רגשותיו בשירה.
אז שר שירי אהבה לוהטים, סוערים וכבירים.
את כל האש הגדולה שבנשמתו העלה בשירתו, את כל רוחו הסוער נפח בה, את כל רגשותיו העמוקים יצק בה.
ויהי שירו שיר השירים של האהבה.
שירתו הביעה כל אשר במעמקי נפשו פנימה: כל עוז אהבתו וחשקו לה, ליפה; כל שכרון חושיו למראה פניה היפים ולשמע קולה הנעים; כל הקסם השפוך על כל יצירי בשרה, מבנה גווה הרך ונועם הליכותיה; כל כליון-נפשו וגעגועיו אליה; כל ספקותיו וייסורי נפשו המרים פן לא מצאה אהבתו אליה הד בלבה; כל הקנאה האוכלת את בשרו בראותו אותה בחברת אחרים...
שירתו היתה שירת העדן והתופת של האהבה.
והנערה לא שעתה אליו בראשונה. גאיונה היתה, וממרום הביטה אליו ותיבז לו.
וככל אשר פנתה לו עורף כן רדף הוא אחריה, כן גדלה אהבתו אליה וכן גברה ועצמה בת-שירתו.
וכה חלפו שנים אחדות וסוף סוף דלק אחריה וישיגה. סוף סוף לכד את לב הגאיונה ותאהבהו גם היא.
אז היה מאושר.
אבל האושר לא ארך. אך חדלה הנערה מפנות לו עורף, אך חדלה המלחמה בשביל האהבה, אך נתנה לו אהבתה במתנה, אך התמכרה אליו בכל חושיה באהבתה אותו - ותרף אהבתו אליה, ותלך הלוך ורפה, עד אשר היתה לאפס.
האהבה חדלה מהיות בעיניו לבת-אלים ותהי לו לשפחה.
האהבה ירדה מקדושתה ותהי לו לחולין, ללחם חוקו, ותאבד את חינה וערכה בעיניו.
אז באה התקופה השניה, תקופת התהילה והכבוד.
הוא הציב לו אז מטרה חדשה בעבודתו: לנחול לו שם, תהילה וכבוד, להיות לאחד מגדולי הסופרים הנודעים בעולם, אשר שמם נישא על כל לשון, אשר תהילתם בחוץ תרון וכבודם מלא הארץ.
אז החל לכתוב בשיר ובפרוזה דברים מהוקצעים ומיופים, מפותחים ומסולסלים, ומטרת כולם לעשות לו שם בארץ ולנחול על ידם תהילה וכבוד.
אבל ככל אשר שאף למטרתו כן התרחקה ממנו והלאה, וככל אשר רדף אחרי התהילה והכבוד כן ברחו הם ממנו, וינחל קלון תחת כבוד.
בני ההמון לא הבינו את דבריו, סלסוליו וצעצועיו, ובני העלייה ראו בהם אך מלאכותיות, דברים עשויים, בלי תוכן טבעי, בלי רוח שירה ונשמת-ספרות.
אז התחמץ לבו בקירבו ונפשו מלאה מרורות...
אז התייאש מן התהילה והכבוד וייפן עורף לכל הקהל הגדול, אשר למענו כתב ולתהילתו שאף, ויתבודד, ויצטמצם בעולמו הפנימי ויתעמק בו, וייחל לשיר ולכתוב בלי כל מטרה, אך לרווחת נפשו, להקל את משא יגונו, לשיח עם לבו ולשפוך את נפשו בשירתו...
ותהי אז מטרת עבודתו - העבודה בעצמה.
ואז - התקרב למטרתו בהיסח הדעת; אז החלה עבודתו להסב אליה את עין הקהל; אז החלו להלל את פועלו בשער; אז החלו להנחילו תהילה וכבוד מכל עברים.
ותעבורנה שנים מספר, ושמו, שם ישובב הסופר, היה מהולל בפי כל, ויהי לאחד הסופרים הגדולים בארץ, לאחד משוכני מרומי הפרנס.
אז היה מאושר.
אבל האושר לא ארך.
הוא החל להתבונן אל התהילה והכבוד, המוגשים לו מכל עברים, בעיניים חודרות, ואז נוכח לצערו, כי בכל מהלליו ומכבדיו אין מי כמעט שיירד לעומקה של שירתו, שיבין את מהותה וירגיש את תוך תוכה; כי מכל קהל מעריציו רק מעטים מאוד שיש להם דעה עצמית במשפטם על מעשי ידיו, והרוב הגדול שבהם נשען רק על משענות מלאכותיות, על משפטי אחרים; כי גם אלה המעטים שנשענו על משפטם העצמי, מחולקים זה עם זה בדעה על סיבת משפטם: האחד מכניס בדבריו כוונה זו והשני - כוונה אחרת, בעוד ששתיהן לא עלו על לבו כלל.
בייחוד נוכח לדעת, כי אחרי שיצא לו כבר שם טוב, כל היוצא מעטו מתקבל מהקהל בתהילה וכבוד, מבלי כל הבחנה.
איזה ערך יש איפוא לתהילת כל הקהל הנבער הזה, שאין בו כל טעם והבחנה בין טוב לרע?
אז ירק בבוז בכל התהילה והכבוד אשר פיזרו לו מכל עברים וינפץ את עטו, עט-התהילה וייחדל מכתוב...
הוא היה אז עוד צעיר לימים, מלא כוח עלומים ואש הנוער, תום ואמונה.
ואז נפגש ראשונה עמה, עם אותה הנערה היפה, וייאהבה.
והאהבה היתה עזה, סוערת, אהבת-הנוער הראשונה.
אז נפתח ראשונה מקור השירה שבנשמתו. אז החל להביע את רגשותיו בשירה.
אז שר שירי אהבה לוהטים, סוערים וכבירים.
את כל האש הגדולה שבנשמתו העלה בשירתו, את כל רוחו הסוער נפח בה, את כל רגשותיו העמוקים יצק בה.
ויהי שירו שיר השירים של האהבה.
שירתו הביעה כל אשר במעמקי נפשו פנימה: כל עוז אהבתו וחשקו לה, ליפה; כל שכרון חושיו למראה פניה היפים ולשמע קולה הנעים; כל הקסם השפוך על כל יצירי בשרה, מבנה גווה הרך ונועם הליכותיה; כל כליון-נפשו וגעגועיו אליה; כל ספקותיו וייסורי נפשו המרים פן לא מצאה אהבתו אליה הד בלבה; כל הקנאה האוכלת את בשרו בראותו אותה בחברת אחרים...
שירתו היתה שירת העדן והתופת של האהבה.
והנערה לא שעתה אליו בראשונה. גאיונה היתה, וממרום הביטה אליו ותיבז לו.
וככל אשר פנתה לו עורף כן רדף הוא אחריה, כן גדלה אהבתו אליה וכן גברה ועצמה בת-שירתו.
וכה חלפו שנים אחדות וסוף סוף דלק אחריה וישיגה. סוף סוף לכד את לב הגאיונה ותאהבהו גם היא.
אז היה מאושר.
אבל האושר לא ארך. אך חדלה הנערה מפנות לו עורף, אך חדלה המלחמה בשביל האהבה, אך נתנה לו אהבתה במתנה, אך התמכרה אליו בכל חושיה באהבתה אותו - ותרף אהבתו אליה, ותלך הלוך ורפה, עד אשר היתה לאפס.
האהבה חדלה מהיות בעיניו לבת-אלים ותהי לו לשפחה.
האהבה ירדה מקדושתה ותהי לו לחולין, ללחם חוקו, ותאבד את חינה וערכה בעיניו.
אז באה התקופה השניה, תקופת התהילה והכבוד.
הוא הציב לו אז מטרה חדשה בעבודתו: לנחול לו שם, תהילה וכבוד, להיות לאחד מגדולי הסופרים הנודעים בעולם, אשר שמם נישא על כל לשון, אשר תהילתם בחוץ תרון וכבודם מלא הארץ.
אז החל לכתוב בשיר ובפרוזה דברים מהוקצעים ומיופים, מפותחים ומסולסלים, ומטרת כולם לעשות לו שם בארץ ולנחול על ידם תהילה וכבוד.
אבל ככל אשר שאף למטרתו כן התרחקה ממנו והלאה, וככל אשר רדף אחרי התהילה והכבוד כן ברחו הם ממנו, וינחל קלון תחת כבוד.
בני ההמון לא הבינו את דבריו, סלסוליו וצעצועיו, ובני העלייה ראו בהם אך מלאכותיות, דברים עשויים, בלי תוכן טבעי, בלי רוח שירה ונשמת-ספרות.
אז התחמץ לבו בקירבו ונפשו מלאה מרורות...
אז התייאש מן התהילה והכבוד וייפן עורף לכל הקהל הגדול, אשר למענו כתב ולתהילתו שאף, ויתבודד, ויצטמצם בעולמו הפנימי ויתעמק בו, וייחל לשיר ולכתוב בלי כל מטרה, אך לרווחת נפשו, להקל את משא יגונו, לשיח עם לבו ולשפוך את נפשו בשירתו...
ותהי אז מטרת עבודתו - העבודה בעצמה.
ואז - התקרב למטרתו בהיסח הדעת; אז החלה עבודתו להסב אליה את עין הקהל; אז החלו להלל את פועלו בשער; אז החלו להנחילו תהילה וכבוד מכל עברים.
ותעבורנה שנים מספר, ושמו, שם ישובב הסופר, היה מהולל בפי כל, ויהי לאחד הסופרים הגדולים בארץ, לאחד משוכני מרומי הפרנס.
אז היה מאושר.
אבל האושר לא ארך.
הוא החל להתבונן אל התהילה והכבוד, המוגשים לו מכל עברים, בעיניים חודרות, ואז נוכח לצערו, כי בכל מהלליו ומכבדיו אין מי כמעט שיירד לעומקה של שירתו, שיבין את מהותה וירגיש את תוך תוכה; כי מכל קהל מעריציו רק מעטים מאוד שיש להם דעה עצמית במשפטם על מעשי ידיו, והרוב הגדול שבהם נשען רק על משענות מלאכותיות, על משפטי אחרים; כי גם אלה המעטים שנשענו על משפטם העצמי, מחולקים זה עם זה בדעה על סיבת משפטם: האחד מכניס בדבריו כוונה זו והשני - כוונה אחרת, בעוד ששתיהן לא עלו על לבו כלל.
בייחוד נוכח לדעת, כי אחרי שיצא לו כבר שם טוב, כל היוצא מעטו מתקבל מהקהל בתהילה וכבוד, מבלי כל הבחנה.
איזה ערך יש איפוא לתהילת כל הקהל הנבער הזה, שאין בו כל טעם והבחנה בין טוב לרע?
אז ירק בבוז בכל התהילה והכבוד אשר פיזרו לו מכל עברים וינפץ את עטו, עט-התהילה וייחדל מכתוב...