אספר לכם כעת סיפור משונה בהחלט.
הוא יימשך מאות אחדות של שנים, ואם יופיע בו מי מאתנו, הוא ישכב חפור וקבור הרבה לפני שהסיפור ייגמר, ובעצם עוד לפני שיתחיל המתח.
סיפורי מתרחש בחוץ, בחללו של עולם, מקום שם שטים כל הכוכבים וקר שם כל כך עד כי סוודר החורף העבה ביותר לא יועיל יותר מכותונת קצרה.
והחלל הוא כה גדול עד כי אין איש יכול לבטא גודלו במלים.
ואמנם זה בעצם לא משנה.
ואפילו היה אחד יכול לבטאו, לא היו האחרים יכולים להבינו.
שם בחוץ, בחללו של עולם, הלכה הארץ את מהלכה, כשם שעשתה זאת מזה שנים רבות, רבות ועודנה הולכת יום אחר יום. סביב השמש היא חגה ללא הפסק סביב, סביב, סביב, מישהו אחר היה בודאי כבר מזמן מסתחרר מזה.
אבל הארץ לא הסתחררה, סוף סוף היא היתה רגילה לסיבוב הזה, שהיה, דרך אגב, לא מהיר כל כך. כי הוא נמשך שנה תמימה בכל פעם, ומיד כשסיימה הקפה אחת התחילה את הבאה.
וכאילו רצתה להשתגע בכח, היא גם סובבה כל הזמן על צירה, ככלבלב הרודף אחרי זנבו.
אבל זה לא ארך לה יותר מיממה אחת, והיא עשתה את זה רק כדי שהשמש תאיר על כל צדדיה בשוה. כי באותו צד, שהיא מפנה מהשמש והלאה, שורר תמיד לילה אפל. ואילו הפנתה הארץ תמיד את אירופה, אסיה ואפריקה אל השמש, לעולם לא היו יוצאים מהמיטה באמריקה.
אכן זה בכלל לא היתה כל כך מעט, מה שהיה לארץ להשגיח עליו. והיה לה עוד יותר מזה.
כי היה לה הירח.
ואמנם הירח היה יכול להסתדר לבד במקרה הצורך. שכן לא היה לו תפקיד אחר חוץ מלהסתובב, בדיוק כמו הארץ, סביב עצמו, ונוסף על כך להקיף את הארץ, כמו שהארץ הקיפה את השמש. הוא היה הרבה יותר קטן מהארץ, ובעצם לא היה ראוי שיפטפט כנגדה. ולכן נהגה הארץ לדבר אליו כשליטה ומצווה, ואילו הירח התגרה בה תמיד בהערות עוקצניות.
אולי השנים לא היו רבים כל כך הרבה, אילולא היו הם כה קרובים זה לזה, וכל שאר הכוכבים כה רחוקים, עד שאי אפשר היה לדבר אתם. אבל מי שנגזר עליהם להתחכך יחדיו עד אין קץ, לא ייפלא אם יהיו קצת נרגנים ורגזנים.
מדי חודש בחדשו במשך כמה ימים היה הירח מלא. ואז הוא חייך בפרצופו העגול חיוך כזה מלא עליונות שמימית, שהארץ התקצפה עליו כל פעם מחדש.
"תראו איך הוא מאיר, הלוויין העלוב!" אמרה הארץ. "הוא חושב את עצמו כוכב-שבת."
הירח רק חייך, כל זמן שזה נמשך. אבל אף פעם זה לא נמשך זמן רב. בכל לילה שעבר התארכו פניו יותר ויותר, והוא נראה סובל כמו אחרי שתיה מופרזת. לבסוף הוא נעלם כליל, אלא שמיד אחרי כן הוא הציץ מחדש, צמח וגדל, עד שהיה שוב מלא.
"אתה מצליח לרוץ אתי?" שאלה הארץ.
"כמובן", השיב הירח.
"אני מקווה שאתה עומד בזמנים שלך", המשיכה הארץ. "בכל פעם שאני מקיפה את השמש, אתה מקיף אותי שלש עשרה פעמים, שתזכור את זה. שאם לא כן, משתבש האלמנך.אני כבר מתרוצץ מספיק זמן כדי לדעת מה אני צריך לעשות, פלאנטה כבודה זקנה!" אמר הירח, כי הוא היה בדיוק מלא, ובימים האלה נהג לדבר גדולות.
אבל היתה לו גם דרך אחרת להרגיז את הארץ. לעתים מזומנות הוא משך את המים שעל פניה ככל שיכול למשוך לצד האחד, כך שבאותו צד היתה גאות, בעוד שבצד האחר נעשו המים רדודים עד להחריד. או אז הצד האחד נשטף בהצפות ואסונות, ובצד השני נשברו הספינות על שרטונים. ובני האדם שבחלקם נפל לסבול מכך צעקו שעל כדור הארץ הדפוק הזה אי אפשר לחיות. ומזה נעלבה כמובן הארץ, שהיתה נקיה מאשמה, והיא כעסה כפליים על הירח.
"עכשיו הוא שוב מלא, החזיר", אמרה. "הייתי רק רוצה לדעת, אי זו תועלת הוא מביא בזה שהוא מתרוצץ שם ומתבטל."
בחיכוכים כגון אלה חלפה במרוצה שנה אחר שנה, והשנים מדדו את מסלוליהם הקבועים. סביבם הילכו הכוכבים האחרים, כל אחד ודאגותיו וצרותיו. ובאמצע הכל האירה לכולם השמש.
יום אחד בחודש מרץ בא-שט לו כוכב זר בחלל העולם.
לא הארץ ולא הירח ראו אותו אי פעם לפני כן, ועל כן הם פערו עיניהם לרווחה, כשהבחינו בו. הוא לא דמה לכוכבים האחרים; כי היה לו זנב ארוך וזוהר.
"אי זה מין ברנש הוא זה?" אמרה הארץ.
"כזה דבר עוד אף פעם לא ראיתי!" אמר הירח.
שניהם היו כה מופתעים, עד שכמעט עמדו מלכת. הכוכב הזר קרב והלך, והארץ החלה מפחדת שהוא יתנגש בה. כשהיה קרוב כדי קריאה, צעקה הארץ:
"הלוא! מה אתה מחפש על המסלול שלי? מי אתה? מאיפה אתה בא? לאן אתה הולך?הרבה שאלות בבת אחת", העיר הכוכב הזר.
"מי אתה?" שאלה הארץ שוב.
"אני רק כוכב-שביט קטן", השיב הכוכב. "אבל מי את?הלא אני הארץ. - עכשיו אתה בודאי כבר מעודכן?בהחלט לא", ענה השביט. "האזור הזה של החלל זר לי לגמרי; מעולם עוד לא הייתי פה, ועוד לא עשיתי היכרות עם אף אחד מהכוכבים.אז הגעת לכתובת הנכונה", הצהירה הארץ ברוב חשיבות. "אין זה מהרגלי להתרברב, אך אמנם יורשה לי לומר שאני המוכשרת מכולנו.אי זה מזל התמזל לי!" אמר השביט. "אבל הזדרזי קצת בהרצאה שלך. אין לי זמן להשתהות.אנחנו טסים במהירות די יפה", העירה הארץ בנימה ידידותית. "בוא התלווה אלי להקפה אחת - מה? זה נמשך רק שנה אחת. בינתים אנחנו יכולים לשוחח בניחותא.פה!" דחה השביט בלעג. " לזה את קוראת מהירות יפה? אני נוהג לעוף בסגנון שונה לגמרי. הזדרזי והודיעי לי איזה מין בריות אתם פה!תבטיח לי ראשית כל שתיזהר מלהתנגש אתי", אמרה הארץ.
הכוכב הזר צחק כל כך, שזנבו התפצל לשלשה חלקים.
"או הא - את מפחדת לקבל אחת על הפלנטה?" אמר, "תנוח דעתך. אני בחור קליל, חפיף ונדיף, ואם הייתי מתנגש עם בעלת-גוף כמוך, הייתי מתנפץ לאלף רסיסים וחתיכות.אהה!" אמרה הארץ, שעניינה התעורר. "אתה כולך רק אש? במצב הזה גם אני הייתי פעם.זה כנראה היה כבר מזמן?" שאל השביט באי-אמון. "נדמה לי שיש לך כובע קרח גדול על הקוטב שלך.אכן", אישרה הארץ, "אפילו על כל אחד מהקטבים. אבל אני חושבת שזה לא מזיק אם הראש והרגלים קרים, כל זמן ששומרים את הבטן חמה כמו שצריך.נו - והאש?" שאל השביט.
"היא בפנים בתוכי", ענתה הארץ. "אתה יכול לראות אותה, אם אתה רוצה."
ובלא היסוס ירקה הארץ אש מתוך כמה מהרי הגעש הגדולים ביותר שלה.
"שורו והביטו!" אמר השביט. "אז מה שהוא אמנם קיים.מה שהוא?" נעלבה הארץ. "כל הבטן שלי מלאה מזה, אם אתה מעונין לדעת. דוקא זה מה שעושה אותי כל כך מעניינת באופן יוצא מהכלל. אתה מבין … פעם, לפני הרבה הרבה זמן, הייתי גם אני טיפוס חפיף ועליז כזה כמוך. אבל אז לקחתי את עצמי בידים והצטופפתי בתוך עצמי. בסוף נקרשה עלי קליפה עבה, וכיום אני יכולה להבעיר רק אש-אח, בהרי הגעש שלי. אבל אש ישנה בקרבי."
הוא יימשך מאות אחדות של שנים, ואם יופיע בו מי מאתנו, הוא ישכב חפור וקבור הרבה לפני שהסיפור ייגמר, ובעצם עוד לפני שיתחיל המתח.
סיפורי מתרחש בחוץ, בחללו של עולם, מקום שם שטים כל הכוכבים וקר שם כל כך עד כי סוודר החורף העבה ביותר לא יועיל יותר מכותונת קצרה.
והחלל הוא כה גדול עד כי אין איש יכול לבטא גודלו במלים.
ואמנם זה בעצם לא משנה.
ואפילו היה אחד יכול לבטאו, לא היו האחרים יכולים להבינו.
שם בחוץ, בחללו של עולם, הלכה הארץ את מהלכה, כשם שעשתה זאת מזה שנים רבות, רבות ועודנה הולכת יום אחר יום. סביב השמש היא חגה ללא הפסק סביב, סביב, סביב, מישהו אחר היה בודאי כבר מזמן מסתחרר מזה.
אבל הארץ לא הסתחררה, סוף סוף היא היתה רגילה לסיבוב הזה, שהיה, דרך אגב, לא מהיר כל כך. כי הוא נמשך שנה תמימה בכל פעם, ומיד כשסיימה הקפה אחת התחילה את הבאה.
וכאילו רצתה להשתגע בכח, היא גם סובבה כל הזמן על צירה, ככלבלב הרודף אחרי זנבו.
אבל זה לא ארך לה יותר מיממה אחת, והיא עשתה את זה רק כדי שהשמש תאיר על כל צדדיה בשוה. כי באותו צד, שהיא מפנה מהשמש והלאה, שורר תמיד לילה אפל. ואילו הפנתה הארץ תמיד את אירופה, אסיה ואפריקה אל השמש, לעולם לא היו יוצאים מהמיטה באמריקה.
אכן זה בכלל לא היתה כל כך מעט, מה שהיה לארץ להשגיח עליו. והיה לה עוד יותר מזה.
כי היה לה הירח.
ואמנם הירח היה יכול להסתדר לבד במקרה הצורך. שכן לא היה לו תפקיד אחר חוץ מלהסתובב, בדיוק כמו הארץ, סביב עצמו, ונוסף על כך להקיף את הארץ, כמו שהארץ הקיפה את השמש. הוא היה הרבה יותר קטן מהארץ, ובעצם לא היה ראוי שיפטפט כנגדה. ולכן נהגה הארץ לדבר אליו כשליטה ומצווה, ואילו הירח התגרה בה תמיד בהערות עוקצניות.
אולי השנים לא היו רבים כל כך הרבה, אילולא היו הם כה קרובים זה לזה, וכל שאר הכוכבים כה רחוקים, עד שאי אפשר היה לדבר אתם. אבל מי שנגזר עליהם להתחכך יחדיו עד אין קץ, לא ייפלא אם יהיו קצת נרגנים ורגזנים.
מדי חודש בחדשו במשך כמה ימים היה הירח מלא. ואז הוא חייך בפרצופו העגול חיוך כזה מלא עליונות שמימית, שהארץ התקצפה עליו כל פעם מחדש.
"תראו איך הוא מאיר, הלוויין העלוב!" אמרה הארץ. "הוא חושב את עצמו כוכב-שבת."
הירח רק חייך, כל זמן שזה נמשך. אבל אף פעם זה לא נמשך זמן רב. בכל לילה שעבר התארכו פניו יותר ויותר, והוא נראה סובל כמו אחרי שתיה מופרזת. לבסוף הוא נעלם כליל, אלא שמיד אחרי כן הוא הציץ מחדש, צמח וגדל, עד שהיה שוב מלא.
"אתה מצליח לרוץ אתי?" שאלה הארץ.
"כמובן", השיב הירח.
"אני מקווה שאתה עומד בזמנים שלך", המשיכה הארץ. "בכל פעם שאני מקיפה את השמש, אתה מקיף אותי שלש עשרה פעמים, שתזכור את זה. שאם לא כן, משתבש האלמנך.אני כבר מתרוצץ מספיק זמן כדי לדעת מה אני צריך לעשות, פלאנטה כבודה זקנה!" אמר הירח, כי הוא היה בדיוק מלא, ובימים האלה נהג לדבר גדולות.
אבל היתה לו גם דרך אחרת להרגיז את הארץ. לעתים מזומנות הוא משך את המים שעל פניה ככל שיכול למשוך לצד האחד, כך שבאותו צד היתה גאות, בעוד שבצד האחר נעשו המים רדודים עד להחריד. או אז הצד האחד נשטף בהצפות ואסונות, ובצד השני נשברו הספינות על שרטונים. ובני האדם שבחלקם נפל לסבול מכך צעקו שעל כדור הארץ הדפוק הזה אי אפשר לחיות. ומזה נעלבה כמובן הארץ, שהיתה נקיה מאשמה, והיא כעסה כפליים על הירח.
"עכשיו הוא שוב מלא, החזיר", אמרה. "הייתי רק רוצה לדעת, אי זו תועלת הוא מביא בזה שהוא מתרוצץ שם ומתבטל."
בחיכוכים כגון אלה חלפה במרוצה שנה אחר שנה, והשנים מדדו את מסלוליהם הקבועים. סביבם הילכו הכוכבים האחרים, כל אחד ודאגותיו וצרותיו. ובאמצע הכל האירה לכולם השמש.
יום אחד בחודש מרץ בא-שט לו כוכב זר בחלל העולם.
לא הארץ ולא הירח ראו אותו אי פעם לפני כן, ועל כן הם פערו עיניהם לרווחה, כשהבחינו בו. הוא לא דמה לכוכבים האחרים; כי היה לו זנב ארוך וזוהר.
"אי זה מין ברנש הוא זה?" אמרה הארץ.
"כזה דבר עוד אף פעם לא ראיתי!" אמר הירח.
שניהם היו כה מופתעים, עד שכמעט עמדו מלכת. הכוכב הזר קרב והלך, והארץ החלה מפחדת שהוא יתנגש בה. כשהיה קרוב כדי קריאה, צעקה הארץ:
"הלוא! מה אתה מחפש על המסלול שלי? מי אתה? מאיפה אתה בא? לאן אתה הולך?הרבה שאלות בבת אחת", העיר הכוכב הזר.
"מי אתה?" שאלה הארץ שוב.
"אני רק כוכב-שביט קטן", השיב הכוכב. "אבל מי את?הלא אני הארץ. - עכשיו אתה בודאי כבר מעודכן?בהחלט לא", ענה השביט. "האזור הזה של החלל זר לי לגמרי; מעולם עוד לא הייתי פה, ועוד לא עשיתי היכרות עם אף אחד מהכוכבים.אז הגעת לכתובת הנכונה", הצהירה הארץ ברוב חשיבות. "אין זה מהרגלי להתרברב, אך אמנם יורשה לי לומר שאני המוכשרת מכולנו.אי זה מזל התמזל לי!" אמר השביט. "אבל הזדרזי קצת בהרצאה שלך. אין לי זמן להשתהות.אנחנו טסים במהירות די יפה", העירה הארץ בנימה ידידותית. "בוא התלווה אלי להקפה אחת - מה? זה נמשך רק שנה אחת. בינתים אנחנו יכולים לשוחח בניחותא.פה!" דחה השביט בלעג. " לזה את קוראת מהירות יפה? אני נוהג לעוף בסגנון שונה לגמרי. הזדרזי והודיעי לי איזה מין בריות אתם פה!תבטיח לי ראשית כל שתיזהר מלהתנגש אתי", אמרה הארץ.
הכוכב הזר צחק כל כך, שזנבו התפצל לשלשה חלקים.
"או הא - את מפחדת לקבל אחת על הפלנטה?" אמר, "תנוח דעתך. אני בחור קליל, חפיף ונדיף, ואם הייתי מתנגש עם בעלת-גוף כמוך, הייתי מתנפץ לאלף רסיסים וחתיכות.אהה!" אמרה הארץ, שעניינה התעורר. "אתה כולך רק אש? במצב הזה גם אני הייתי פעם.זה כנראה היה כבר מזמן?" שאל השביט באי-אמון. "נדמה לי שיש לך כובע קרח גדול על הקוטב שלך.אכן", אישרה הארץ, "אפילו על כל אחד מהקטבים. אבל אני חושבת שזה לא מזיק אם הראש והרגלים קרים, כל זמן ששומרים את הבטן חמה כמו שצריך.נו - והאש?" שאל השביט.
"היא בפנים בתוכי", ענתה הארץ. "אתה יכול לראות אותה, אם אתה רוצה."
ובלא היסוס ירקה הארץ אש מתוך כמה מהרי הגעש הגדולים ביותר שלה.
"שורו והביטו!" אמר השביט. "אז מה שהוא אמנם קיים.מה שהוא?" נעלבה הארץ. "כל הבטן שלי מלאה מזה, אם אתה מעונין לדעת. דוקא זה מה שעושה אותי כל כך מעניינת באופן יוצא מהכלל. אתה מבין … פעם, לפני הרבה הרבה זמן, הייתי גם אני טיפוס חפיף ועליז כזה כמוך. אבל אז לקחתי את עצמי בידים והצטופפתי בתוך עצמי. בסוף נקרשה עלי קליפה עבה, וכיום אני יכולה להבעיר רק אש-אח, בהרי הגעש שלי. אבל אש ישנה בקרבי."