ביום המחרת השכמתי מאד לקום משנתי. כאשר פקחתי עיני היה חשך סביבי, ורק כעבור זמן רב שמעתי את קול השעון ביציע הראשון, אשר השמיע את השעה החמישית. בקשתי לישון שנתי עוד הפעם, אך הדבר הזה לא עלה בידי; נעשיתי עלז יותר ויותר, ואהגה בענינים מענינים שונים אשר עלו על זכרוני.
לפתע פתאם עלו על דעתי שני רעיונות, הראויים בשביל מאמר או פיליטון, שתי מחשבות מוצלחות מאד; מעודי לא הִמצאתי עוד שום דבר אשר כזה!-הנני שוכב ושונה פרַזות בודדות, והן, לפי דעתי, כלילות יופי! לאט לאט מסתפחות אליהן עוד אחרות; מבלי דעת נפשי מרוב ששון, הנני קופץ ממשכבי ואוחז במהירות בעט העופרת ובניר. בקרבי כמו נִתק דבר מה-המלים יוצאות דחופות אשה אחרי רעותה, כל פרזה בודדת מסתגלת אל הלָך-הענין הכללי, מחזה אחר מחזה מתיצב הכן-ורוח טובה שורה עלי. אני כותב כמטורף וגומר גליון אחרי רעהו. המחשבות כל כך שטפו ובאו פתאם, עד כי עלי לפסוח על הרבה פרטים למרות עבדי עבודה קשה; הנני תפוש כולי בענין שאני דן עליו, ואינני מחפש ברוחי אפילו שורה אחת.
הרגע המשמח-נפש הזה נמשך זמן רב עד מאד; כעשרים גליונות כתובים מכל עבריהם מונחים לפני על ברכי; לסוף אני משליך מידי את עט-העופרת. אם באמת יש לגליונות הללו איזה ערך, הנה נצלתי!-אני קופץ ממטתי ולובש בגדי. הבקר אור. כבר יכול אני להכיר מודעת הפקיד אצל דלתי, ועל יד החלון אור גדול, באופן שאפשר להעתיק כתב יד בנקל; הנני לגשת אל העבודה הזאת.
ערפל מוזר, יורד עד הנפש, מלא אורה וצבעים, עולה מחזיונותי; הנני קורא במרוצה, רעיון אחר רעיון; כמדומני, כי מעולם עוד לא הטבתי כל כך לכתוב. אני מתמלא שכרון מרוב קורת רוח, בוכה בשמחה מאהבת-עצמי, ומוצא חן בעיני עד מאד; הנני שוקל את כתב היד על כפי-ומעריך אותו בחמש קרונות לכל הפחות. על דעת שום איש לא יעלה להתוכח אתי אדות המחיר; אדרבה, אפילו עשר קרונות-זה בזול גדול-כמובן, אם יושם לב אל התוכן. הן אי אפשר למסור לדפוס חנם חבור יחיד במינו כעין זה; רומנים כאלה אינם מתגוללים ברחובות. ואקבע את המחיר-10 קרונות.
כבר האיר הבקר; כבר יכלתי להכיר את האותיות הגדולות והצנומות של התופרת בשביל המתים, העלמה אַנדרסן, בשער מימין; מאיזה מקום נשמעו צלצלי השעה השביעית.
קמתי, ואחל להתהלך בחדר, אחת הנה ואחת הנה. אחרי שקלי כראוי את מצב הענינים בשכלי, מצאתי כי דחִיַת מרת הוּנדרסן אשר דחתני מביתה היא דבר בעתו. גם זו לטובה! החדר הזה לא יסכון לי כלל; אין בו אפילו המסך הירוק היותר מצוי בכל חלון, אפילו המסמרים היותר פשוטים בשביל לתלות את הבגדים על הקיר. הנדנדה בפנה אינה אלא פַּרוֹדִיָה של נדנדה, אשר אך צחוק יתעורר למראיה! היא שפלה וקטנה עד מאד. באחת, זה החדר אינו מסוגל בשום אופן למלאכתו של איש משכיל, ולא לי יהיה עוד בשום אופן שבעולם! כבר סבלתיו עֻניתי דיי במאוּרה הזאת!
מלא תקוות ושמחת נפש, ועסוק עדיין במאמרי הנפלא, אשר הוצאתיו לרגעים מצלחתי ואקרא בו, גמרתי בדעתי לגשת תכף ומיד בכובד-ראש אל העבודה, ולהחל לעבור אל דירה אחרת. הוצאתי את צרורי, שבו היה צמד בתי-צואר וניר קמוּט עם פתותי לחם,-ואקפל את השמיכה, ואשים לתוכה את שארית הניר לכתיבה. אחר כך חפשתי בזויות,-אולי שכחתי דבר מה,-ומבלי מצא מאומה נגשתי אל החלון.
בֹקר אפל ולח; בבית חרשת הברזל אין איש; החבל למדי-בד, אשר בחצר, המצומק מרטיבות, מתוח מן הקיר האחד עד משנהו. כל זה ידוע לי מכבר; על כן סרתי מעל החלון, ואקח את צרורי תחת זרועי, ואניד בראשי לתכריכי העלמה אנדרסן, ואפתח את הדלת לצאת.
לפתע פתאם עלתה בעלת הבית במחשבתי; הן צריך להודיעה כי עוזב אני את הבית; הן עליה לדעת, כי יש לה עסק עם אדם הגון. גמרתי בדעתי להודות לה בכתב בעד שני הימים אשר בליתי בביתה אחרי עבור המועד. הבטחון, כי נצלתי כעת לזמן לא מעט, פרש עלי כל כך את ממשלתו, עד כי הבטחתי לאשה הזאת חמש קרונות מיותרות, אשר אמסור לה באלה הימים, בעברי דרך הרחוב הזה. חפצתי להראותה לדעת, ויהי מה, עד כמה ישר-לב היה האיש אשר שכן בביתה.
את הפתקא הזאת עזבתי על השלחן.
עוד הפעם עמדתי בפתח ואביט סביבי. זאת התקוה המזהירה, להמלט שנית מן הדלות, רִככה אותי, ותמלאני אהבה אל האנושיות; כרעתי על ברכי אצל המטה, ואודה בקול רם את ההשגחה בעד החסד אשר היא עושה עמדי; ידעתי, ידעתי אל נכון, כי זה הרוח אשר הוערה עלי היה מעשה אלהים, מענה על קריאתי הנואשת של אמש. "אין כאלהים!" קראתי, ואבך בנחת-רוח; לעתים החרשתי ואקשיב לקול השאון אשר על המעלות. לסוף קמתי ואצא; נמלטתי באין רואה מעל המעלות ואגיע, מבלי הפגש באיש, עד דלת המוצא.
הרחובות התנוצצו מפני הגשם אשר ירד בבקר; השמים, אשר מראה אפר להם, השפילו להשתרע על פני העיר,-אין אף קרן אחת של אור שמש!-איזו שעה כעת? נגשתי, כדרכי, אל בית מועצות העיר, ואראה כי הגיעה חצי השעה התשיעית. עוד לי לחכות שתי שעות; לפני השעה האחת עשרה אין כדאי גם להכנס אל בית-המערכת; עד השעה ההיא מוכרח הייתי להתהלך ברחוב ולחבל תחבלות למצא לי ארוחת-הבקר. הייתי מובטח, כי כעת לא אהיה עוד רעֵב מדי עלותי על משכבי: הימים ההם, תודה לאל, חלפו להם! כל זה אך חזיון-חלום כהה שכבר עבר ובטל; עתה אשוב לעשות חיל!
בין כה וכה החלותי להתבייש בשמיכה הירוקה; הן לא אוכל להרָאות לפני העוברים ברחוב עם צרור אשר כזה בידי! וכי מה יחשבו אדותי? ואחל לשית עצות בנפשי, אולי אוכל לשאתו אל איזה מקום למען תתו למשמרת. פתאֹם עלה במחשבתי כי אוכל ללכת אל החנות של זֶמבּ ולבקש שיליטו אותו בניר, כי אז יהיה מראהו יותר נאוה. נכנסתי אל החנות, ואציע לפני המשרת את בקשתי.
בתחלה שם עיניו בשמיכה, ואחר כך בי; נדמה לי כי הוא משך בכתפיו בבוז, מדי קחתו מידי את הצרור, ואמלא חמה.
-אל נא! הוֵה זהיר!-קראתי אליו. -פה לוטות שתי קערות-גביש יקרות; את הצרור הזה יוליכו לעיר סמירנה.
הדברים האלה הועילו, ויעשו רושם אשר לא יחלתי לו. המשרת בקש סליחה בכל תנועה מתנועותיו על אשר לא פלל כלל, כי בשמיכה זו נמצאת סחורה כל כך יקרה. אחרי אשר גמר, הודיתי לו בער טרחתו, בהעמידי פנים כאִלו לא זאת לי הפעם הראשונה לשלוח סחורות כמו אלה לסמירנה; הוא פתח בשבילי את הדלת, ומדי צאתי השתחוה פעמים.
הלכתי לנוד בסטוֹרטוֹב, ואעבור בין מוכרות-פרחים. השושנים האדמדמות הכבדות, אשר עליהן בערו בברק אדמוני גס בלחלוחית הבקר, עוררו בקרבי תאוות של חטא-לגנוב איזה מן הפרחים; בצדיה שאלתי למחירם, למען אתקרב אליהם יותר. ואגמור בדעתי לקנותם כאשר תהיה האפשרות הראשונה, בלי שום אחור; אולי יעלה בידי לחשוך קצת כסף למשמרת לתכלית זו. כאשר עליתי לבית-המערכת, היתה השעה העשירית. איזה איש, ובידו מספרַים, חפש בעצלתים בגל של עתונים ישנים; העורך לא בא עוד. מסרתי לאיש את כתב-ידי, בארתי לו את תכונתו המיוחדה, ואבקשהו במפגיע לתתו דוקא על יד העורך בעצמו, תכף אחרי בואו. ואנכי אבקרהו אחרי כן.
לפתע פתאם עלו על דעתי שני רעיונות, הראויים בשביל מאמר או פיליטון, שתי מחשבות מוצלחות מאד; מעודי לא הִמצאתי עוד שום דבר אשר כזה!-הנני שוכב ושונה פרַזות בודדות, והן, לפי דעתי, כלילות יופי! לאט לאט מסתפחות אליהן עוד אחרות; מבלי דעת נפשי מרוב ששון, הנני קופץ ממשכבי ואוחז במהירות בעט העופרת ובניר. בקרבי כמו נִתק דבר מה-המלים יוצאות דחופות אשה אחרי רעותה, כל פרזה בודדת מסתגלת אל הלָך-הענין הכללי, מחזה אחר מחזה מתיצב הכן-ורוח טובה שורה עלי. אני כותב כמטורף וגומר גליון אחרי רעהו. המחשבות כל כך שטפו ובאו פתאם, עד כי עלי לפסוח על הרבה פרטים למרות עבדי עבודה קשה; הנני תפוש כולי בענין שאני דן עליו, ואינני מחפש ברוחי אפילו שורה אחת.
הרגע המשמח-נפש הזה נמשך זמן רב עד מאד; כעשרים גליונות כתובים מכל עבריהם מונחים לפני על ברכי; לסוף אני משליך מידי את עט-העופרת. אם באמת יש לגליונות הללו איזה ערך, הנה נצלתי!-אני קופץ ממטתי ולובש בגדי. הבקר אור. כבר יכול אני להכיר מודעת הפקיד אצל דלתי, ועל יד החלון אור גדול, באופן שאפשר להעתיק כתב יד בנקל; הנני לגשת אל העבודה הזאת.
ערפל מוזר, יורד עד הנפש, מלא אורה וצבעים, עולה מחזיונותי; הנני קורא במרוצה, רעיון אחר רעיון; כמדומני, כי מעולם עוד לא הטבתי כל כך לכתוב. אני מתמלא שכרון מרוב קורת רוח, בוכה בשמחה מאהבת-עצמי, ומוצא חן בעיני עד מאד; הנני שוקל את כתב היד על כפי-ומעריך אותו בחמש קרונות לכל הפחות. על דעת שום איש לא יעלה להתוכח אתי אדות המחיר; אדרבה, אפילו עשר קרונות-זה בזול גדול-כמובן, אם יושם לב אל התוכן. הן אי אפשר למסור לדפוס חנם חבור יחיד במינו כעין זה; רומנים כאלה אינם מתגוללים ברחובות. ואקבע את המחיר-10 קרונות.
כבר האיר הבקר; כבר יכלתי להכיר את האותיות הגדולות והצנומות של התופרת בשביל המתים, העלמה אַנדרסן, בשער מימין; מאיזה מקום נשמעו צלצלי השעה השביעית.
קמתי, ואחל להתהלך בחדר, אחת הנה ואחת הנה. אחרי שקלי כראוי את מצב הענינים בשכלי, מצאתי כי דחִיַת מרת הוּנדרסן אשר דחתני מביתה היא דבר בעתו. גם זו לטובה! החדר הזה לא יסכון לי כלל; אין בו אפילו המסך הירוק היותר מצוי בכל חלון, אפילו המסמרים היותר פשוטים בשביל לתלות את הבגדים על הקיר. הנדנדה בפנה אינה אלא פַּרוֹדִיָה של נדנדה, אשר אך צחוק יתעורר למראיה! היא שפלה וקטנה עד מאד. באחת, זה החדר אינו מסוגל בשום אופן למלאכתו של איש משכיל, ולא לי יהיה עוד בשום אופן שבעולם! כבר סבלתיו עֻניתי דיי במאוּרה הזאת!
מלא תקוות ושמחת נפש, ועסוק עדיין במאמרי הנפלא, אשר הוצאתיו לרגעים מצלחתי ואקרא בו, גמרתי בדעתי לגשת תכף ומיד בכובד-ראש אל העבודה, ולהחל לעבור אל דירה אחרת. הוצאתי את צרורי, שבו היה צמד בתי-צואר וניר קמוּט עם פתותי לחם,-ואקפל את השמיכה, ואשים לתוכה את שארית הניר לכתיבה. אחר כך חפשתי בזויות,-אולי שכחתי דבר מה,-ומבלי מצא מאומה נגשתי אל החלון.
בֹקר אפל ולח; בבית חרשת הברזל אין איש; החבל למדי-בד, אשר בחצר, המצומק מרטיבות, מתוח מן הקיר האחד עד משנהו. כל זה ידוע לי מכבר; על כן סרתי מעל החלון, ואקח את צרורי תחת זרועי, ואניד בראשי לתכריכי העלמה אנדרסן, ואפתח את הדלת לצאת.
לפתע פתאם עלתה בעלת הבית במחשבתי; הן צריך להודיעה כי עוזב אני את הבית; הן עליה לדעת, כי יש לה עסק עם אדם הגון. גמרתי בדעתי להודות לה בכתב בעד שני הימים אשר בליתי בביתה אחרי עבור המועד. הבטחון, כי נצלתי כעת לזמן לא מעט, פרש עלי כל כך את ממשלתו, עד כי הבטחתי לאשה הזאת חמש קרונות מיותרות, אשר אמסור לה באלה הימים, בעברי דרך הרחוב הזה. חפצתי להראותה לדעת, ויהי מה, עד כמה ישר-לב היה האיש אשר שכן בביתה.
את הפתקא הזאת עזבתי על השלחן.
עוד הפעם עמדתי בפתח ואביט סביבי. זאת התקוה המזהירה, להמלט שנית מן הדלות, רִככה אותי, ותמלאני אהבה אל האנושיות; כרעתי על ברכי אצל המטה, ואודה בקול רם את ההשגחה בעד החסד אשר היא עושה עמדי; ידעתי, ידעתי אל נכון, כי זה הרוח אשר הוערה עלי היה מעשה אלהים, מענה על קריאתי הנואשת של אמש. "אין כאלהים!" קראתי, ואבך בנחת-רוח; לעתים החרשתי ואקשיב לקול השאון אשר על המעלות. לסוף קמתי ואצא; נמלטתי באין רואה מעל המעלות ואגיע, מבלי הפגש באיש, עד דלת המוצא.
הרחובות התנוצצו מפני הגשם אשר ירד בבקר; השמים, אשר מראה אפר להם, השפילו להשתרע על פני העיר,-אין אף קרן אחת של אור שמש!-איזו שעה כעת? נגשתי, כדרכי, אל בית מועצות העיר, ואראה כי הגיעה חצי השעה התשיעית. עוד לי לחכות שתי שעות; לפני השעה האחת עשרה אין כדאי גם להכנס אל בית-המערכת; עד השעה ההיא מוכרח הייתי להתהלך ברחוב ולחבל תחבלות למצא לי ארוחת-הבקר. הייתי מובטח, כי כעת לא אהיה עוד רעֵב מדי עלותי על משכבי: הימים ההם, תודה לאל, חלפו להם! כל זה אך חזיון-חלום כהה שכבר עבר ובטל; עתה אשוב לעשות חיל!
בין כה וכה החלותי להתבייש בשמיכה הירוקה; הן לא אוכל להרָאות לפני העוברים ברחוב עם צרור אשר כזה בידי! וכי מה יחשבו אדותי? ואחל לשית עצות בנפשי, אולי אוכל לשאתו אל איזה מקום למען תתו למשמרת. פתאֹם עלה במחשבתי כי אוכל ללכת אל החנות של זֶמבּ ולבקש שיליטו אותו בניר, כי אז יהיה מראהו יותר נאוה. נכנסתי אל החנות, ואציע לפני המשרת את בקשתי.
בתחלה שם עיניו בשמיכה, ואחר כך בי; נדמה לי כי הוא משך בכתפיו בבוז, מדי קחתו מידי את הצרור, ואמלא חמה.
-אל נא! הוֵה זהיר!-קראתי אליו. -פה לוטות שתי קערות-גביש יקרות; את הצרור הזה יוליכו לעיר סמירנה.
הדברים האלה הועילו, ויעשו רושם אשר לא יחלתי לו. המשרת בקש סליחה בכל תנועה מתנועותיו על אשר לא פלל כלל, כי בשמיכה זו נמצאת סחורה כל כך יקרה. אחרי אשר גמר, הודיתי לו בער טרחתו, בהעמידי פנים כאִלו לא זאת לי הפעם הראשונה לשלוח סחורות כמו אלה לסמירנה; הוא פתח בשבילי את הדלת, ומדי צאתי השתחוה פעמים.
הלכתי לנוד בסטוֹרטוֹב, ואעבור בין מוכרות-פרחים. השושנים האדמדמות הכבדות, אשר עליהן בערו בברק אדמוני גס בלחלוחית הבקר, עוררו בקרבי תאוות של חטא-לגנוב איזה מן הפרחים; בצדיה שאלתי למחירם, למען אתקרב אליהם יותר. ואגמור בדעתי לקנותם כאשר תהיה האפשרות הראשונה, בלי שום אחור; אולי יעלה בידי לחשוך קצת כסף למשמרת לתכלית זו. כאשר עליתי לבית-המערכת, היתה השעה העשירית. איזה איש, ובידו מספרַים, חפש בעצלתים בגל של עתונים ישנים; העורך לא בא עוד. מסרתי לאיש את כתב-ידי, בארתי לו את תכונתו המיוחדה, ואבקשהו במפגיע לתתו דוקא על יד העורך בעצמו, תכף אחרי בואו. ואנכי אבקרהו אחרי כן.