ובדרך חזרה היו כבר משוחחים בדברים רבים, שהדרך קצרה מהכיל כולם, ורק החמורים שחשו ריח האבוס ממרחק אצה להם הדרך ורצו יותר ויותר, וכשהגיעו לענין החשוב מה עתיד להיות עוד מעט כשיהיו גדולים ורמה היו לה אלף תוכניות, אחת יפה מקודמתה, והצד השוה בהן שאינה רוצה להפרד אף פעם לא מאוריאל ולא ממירי האתון, ואילו אוריאל יש לו רק תכנית אחת: להיות מהר גדול; כשהגיעו עד כדי כך ואוריאל כבר היה נלהב מאד אץ חמורו השחור עוד יותר והחל דוהר בחפזה, יותר ויותר, עד שזה הקטן שעל גבו חשק שפתיו שלא לצרוח ושלא להראות כל אות מורך לפני רמה ולפני מי שיהיה ולא התיר לעצמו להאחז באוכף בידיו או להתנדנד בריפיון והושיב עצמו בחוזקה והרוח פרעה תלתליו הערמוניים ולהט וחיוורה היו בלחייו, ורק רמה היתה צווחת מרחוק: "אורי הזהר! אורי אל תרוץ!" וכי ידעה שלא אוריאל רץ אלא חמורו מריצו שלא בטובתו! וכבר היתה יבבה נחנקת בגרונה וביחוד כשהגיע החמור הדוהר אצל משוכת האקציה וענפיה השמוטים היו עלולים לאחוז בנער ולשמטו או לתלותו בין שמים וארץ, והיתה דופקת במירי האתון, וזו הגבירה מרוצתה, יותר ויותר, ואפילו לא חשה כיצד נישאת היא במרוצתה ולא נתפנתה לפחדים - ומירי היתה גומאת ארץ בלא להטריח, בלא לנתר, בלא כרכורים, אלא בשטיפה אחת וחלקה, וכבר השיגה את אורי שחמורו השחור היה מזיע ורוחו קצרה ונוחר קצופות, וכמה שהשתדל להקפיד על כבודו ולא לתת למירי שתשיגו - עברה אותו זו, בנחת, בלא מאמץ, באורך רוח, הגה לא נמלט מפיו החשוק אך ניכר בו כמה נעלב הוא, ואפילו הרים את הענף וחבט בעכוזו של השחור לאמר "קח אותה, שחור!" ושחור המסכן אזר עז וכח והתאמץ וקפץ קפיצות מרקידות מעיים ולא עלתה לו אלא שזרבובו היה שלוח אל עומת קצה זנבה של מירי הטובה.

אז פתחה רמה וצחקה, שהרי רואים אתם - ככה זה! ואוריאל היה עלוב והתאמץ להיות קודר ולא יכול להתאפק והיה קצת מפשיר וקצת מעוה שפתיו ברוגז - ספק כך ספק אחרת. ולבסוף לא יכול עוד והחל מחייך קצת, בלי כוונה, ולמרות הכוונה, וכיוון שחייך היה גם גוחך ומוסיף וצוחק ומגביר צחוק, וכשצחק כבר, לא היה גבול לצחוקה של רמה.

וצוחקים בתרועה ובמרוצת דהרה חלפו הקטנים את רחוב המושבה לתמהון הכל, והצחוק נשמט והתפשט כשובל אחריהם, והתחילו מחייכים ברחוב, וצוחקים, ומראים באצבע: "הראיתם? החמורים! חה-חה!" ובצהלת צחוק באו בזה אחר זה, זרבובו של זה בזנבה של זו אל החצר המחשיכה בטרם אפס אור והאקליפטוסים טובלים בנוגה כבה, ובחצר מהלכת תכונת הערב, והפרות נכלאות ברפת, והסוסים המותרים אכלו חציר מתוך העגלה, ותרנגולת אחת נסה בבהלה ונרגעה, וקול קרא אי-מכאן, ואל המרפסת יצאה אז אמא וקראה: "הביתה ילדים!"

בערב לא נתנו מנוח לאבא: מירי, מירי!. . "איך זה - שואל אוריאל - ילדה אינה משיגה ילד, וחמורה תשיג חמור? - "זה בשביל שלא תתגאה יותר מדי!" משיבה לו רמה אמריה. "ולמה זה - לא נח עוד אוריאל - רק החמורות לבנות והחמורים תמיד שחורים הם?" אבא נשא עיניו, צחק ולא אמר דבר. אחר-כך פתחה רמה: "וכשתמליט לנו מירי עיר קטן - איך נקרא לו? - התהי זו אתון או חמור? ומה יהא צבעה? על כל זה השיב לה אוריאל כך: אז יהיו לנו שלושה חמורים. ואחר-כך ארבעה, ועוד אחד: חמישה; עד שאהיה גדול תהיה לנו חצר מלאה חמורים. יופי! אני ארכב על כולם!" עתה באה אמא והביאה כוסות קקאו ולחם בחמאה ודבש.

אחר-כך עברו שנים. לכל הפחות עשר שנים, ואולי גם שתיים-עשרה. ואחרי כל אלה גם פרצה מלחמה. חייל אחד רזה ושחור עיניים ושער, וקולו עבה ופיקה מחודדת לו בגרונו - הוא אוריאל. ואלו רמה היא בחורה גדולה ונאה שבאה הבייתה רק מפעם לפעם, וחוזרת אז ויורדת במדרגות ובאה לחצר ומבקשת שם משהו שהיה לפנים. והכל נשתנה. אין קונה לפרי הדר - ופרדסים נעקרים או מתיבשים. אין פרות בחצר והרפת עזובה, מאובקת. אין עגלה ואין סוסים. את האקליפטוס הגדול, היפה, זה שאין כוח בעולם שיוכל לו, שרישרש עם כל רוח ואמר אל חשש אני עמכם כאן - את האקליפטוס כרתו ומכרו גווית קורתו להסקה. בערב, על כוס תה צוננת יושב אבא ומחשב חשבונות ללא מילים, ושערו גם אפור כבר איננו. שכחתי: גם את החמורים מכרו. ואת מירי מכרו לאדם אחד. ולא עוד אלא שזה אינו גר כאן. יורדת רמה לבקש דבר נישכח בחצר, ומשקיפה סביבותיה, ואחר-כך, באותה שתיקה של אבא, חוזרת ועולה הביתה, ומנסה להצחיק את אמא במיטבח.

ופעם אחת, כשעברה עוד שנה או שנתיים, הייתה לאוריאל חופשה בטרם יסע גדודו הרחק, ולאותה שבת גם רמה באה ומיהרה להחליף תפארת לבושה בחלוק ישן וטוב של הבית, ואמא הזדרזה במטבח להכין מטעמים כבימים עברו. ואבא על כסאו שאצל הרדיו, מקום החדשות, תופף קלות באצבעותיו וניקה וחזר וניקה את משקפיו שחזרו ונתערפלו.

ישבו לאכול ארוחת ערב. ודברו, כבאותם הימים, וצחקו הרבה, רק פעמים היה איזה הד של צחוק תמוה כאילו חוזר ובא מן החדרים הריקים שמעבר, כאילו מישהו שם צוחק ומקומו לא יכירנו. וכבר היו נזכרים בזכרונות, ומוסיפים ומזכירים איש לרעהו דברים, שאיש לא שכחם. "נו, ומירי - התזכרו?" אמר אוריאל בקולו העבה, שעדיין לא נתרגלו בו: יופי היתה, איזה חמורה!" - "מחר - אמרה רמה - נצא לטייל באותה דרך, עד הבייקה של עבדול עזיז, נאמר שלום לחסן ונחזור הביתה בריצה חה-חה!"

נלהבים יצאו למחרת, אך בריצה לא חזרו, ואף יש לומר, לא צחקו כל-כך, אפשר לגמרי לא צחקו. אותו פרדס עוטה אפלה היה עקור ומעוקר, חשוף ומחושף, ושם היתה משוכת האקציות הנפלאה, הסגולה-חומה וירוקה, שגולשת ושומטת זהב כפתוריה אל החול התחוח - מנוסרת עד שורשיה - נמכרה להסקה (איזה קור תקף את העולם!) והשדה ההוא, המרחב של הפרחים, היה מחולק ביתדות ברזל קטנים למגרשים: שבע מאות וחמישים אמה האחד. מן הבייקה של עבדול עזיז יצא ערבי זר, נפסד, כמוש, אשר לא ידע את חסן ולא שמע עליו דבר - וכשחזרו הביתה אבק נישב לעומתם מן הכביש ההומה אוטומובילים ועסקי רווחים והחצר הייתה ריקה, והבית היה שקט, ורמה התקפלה על הספה, כאילו קראה ספר אחד, ישן וטוב, ואוריאל הסתובב כתועה בנעליו הגדולות ויצא לבקש את חבריו הישנים, והדלת אחריו נסגרה בטפיחה, כאילו העולם שם והבית כאן, וקשה לדלת להיות נפתחת ביניהם.